<h1>הפרדס לרש"י ליקוטים</h1>
<h2>דף כז.</h2>
וששאלתם מי שנשבע שלא לעשות דבר שהוא מושבע עליו מהר סיני ואומר שוגג הייתי. כך ראינו, כי כל הנשבע שלא לעשות מצוה או שיעבור עבירה, זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכת מרדות ועל שגגתה פטור. וזה שאמר שוגג הייתי דינו מסור לשמים אם רוצה להוציא את עצמו מידי מכות. ואם יש עליו עדים שבמזיד נשבע כגון שבאו עדים ואמר[ו] כמה פעמים הורה שאסר לישבע על דבר שוא מושבע עליו מהר סיני הרי זה חייב מלקות. אלא מי שנשבע שיעשה מצוה וא[ף] ע[ל] פ[י] שהוא מושבע לעשותה מהר סיני הרי זה פטור שנאמר [תהלים קי"ט] נשבעתי ואקיימה. אבל בנדרי[ם] צד חמור, דתניא [נדרים ט"ז ע"א] חומר בנדרים מבשבועות וכו' כגון האומר אם לא אעשה סוכה אני נותן זה(ו)ב לצדקה א[ף] ע[ל] פי (שאוה) [שהוא] עושה סוכה חייב לתת זה(ו)ב לצדקה.
<h2>דף מ:</h2>
ופי[רש] שבועת היסת, מלשון [דברים י"ג] כי יסיתך אחיך, דמתרג[מינן], ארי ימלכנך. משום שנתייעצו דורו של רב נחמן, לחייב הנטען בממון או במטלטלין שישבע ויפטר. שכל אחד ואחד גוזל את חבירו והולך. לפיכך תיקנו שבועת היסת, שהוא עצת רב נחמן ובני גילו, אבל המשנה פוטרת אותו, דתנן מנה לי בידך, אין לך בידי פטור. ואמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת. פי' אומר לך (פ"ל) [פלוני] טוענך כך וכך, ואמרת לא היה דברים מעולם, אם יש לו אצלך כך וכך ברוך תהיה ועונה אמן. ואין צריך לומר אם יש לו אצלך כך וכך ולא הודה לו ברוך תהיה, שהרי הוא עמד בדין ולא הודה וקיבל על עצמו להישבע. ואמ[ר] קר[א], ולקח בעליו ולא ישלם [לקמן מ"ה ע"א] שלוקח ממנו שבוע[ה] כדמתרגמ[ינן] ויקבל מריה מיניה מומתא [ולא ישלם]. ועוד יש תקלה בדבר אם יאמר לו, אם יש לו אצלך כך וכך ולא תודה ברוך תהיה, שמא יורה את עצמו הנשבע ויאמר בדעתו, אודה לו לאחר זמן, והתובע לא תבעו בדין אלא ליקח ממנו פליליה בין בפירעון בין בשבועה מיד.
